״זה כמו הביטקוין ב- 2011 – אף אחד עוד לא מבין מה קורה שם, וזה הולך להתפוצץ בעשור הקרוב״
את המשפט הזה שמעתי בפודקסט לפני איזה שנה וחצי, מה שכמובן גרם לי להתחיל לברר וללמוד לעומק על מה מדובר, ובניגוד למה שאתם אולי חושבים, הוא לא מתייחס לקריפטו.
הדובר היה מרטין קטוסה (בתמונה), פייננסר קצת שנוי במחלוקת שעוסק בעיקר בסחורות (בשלב מסויים היה המממן הגדול בעולם לעסקאות אורניום). הוא גם כתב שני רבי מכר ומפרסם מידי פעם בניו יורק טיימס.
אז על מה בדיוק הוא דיבר?
המשפט שאמר התייחס ל- carbon credits
נושא קצת מורכב שדורש הרבה הסברים לפני,אני אשתדל לעשות את זה תמציתי וברור.וגם לנסות לענות על השאלה, האם קטוסה צודק, ואם כן, אז איך עושים מזה כסף?
אז מה זה בדיוק carbon credit?
מניח שרובכם מודעים לקונפסט של carbon footprint (טביעת רגל פחמנית) ושל carbon offset (קיזוז פחמני). מטרתם היא מצד אחד למדוד את סך פליטת גזי החממה שכל פעולה אנושית מייצרת, ומנגד, הקיזוז של פחמן מהאטמוספירה שדרוש כדי להגיע ל- zero carbon.
דרך אחת להגיע ל- zero carbon היא ע״י פיתוח טכנולוגיה ושימוש באמצעים שאינם מזהמים (למשל, אנרגיה ירוקה/מתחדשת) – למרות שגם זה לא אפס מוחלט, כי גם לבנייה של טורבינת רוח יש עקבות…אבל נעזוב את זה כרגע.
הדרך השנייה היא להגיע למה שנקרא net zero carbon אם זה בעזרת offset, כלומר, על כל פעולה מזהמת, לייצר פעולה שמסירה פחמן מהאטמוספרה או פשוט לשלם על זה.
וכאן נכנס לתמונה נושא ה- קרדיט
הקרדיט הוא למעשה סוג של אישור (premit) או הקצאה (allowances) שמקנה למחזיק בו את ה״זכות״ לייצר טביעת רגל פחמנית. כל 1 קרדיט שווה ל- 1 טון של פליטות פחמן וגזים מזהמים אחרים.
כמובן שהקרדיט הזה לא נוצר מאוויר דק, גם כאן בבסיס עומדת פעולה שמסירה פחמן, רק שמישהו אחר דואג לזה.
לפני שנתקדם, קצת היסטוריה (ממש קצת):
כבר בשנות ה- 70 של המאה הקודמת נולד הקונפסט של הגבלת פליטות מזהמות כאשר באמצעות ה- Clean Air Act הממשל הפדרלי בארה״ב העניק לעצמו את הזכות להגביל פליטות מזהמות של חברות.
הקונספט של קיזוז פחמני נולד לראשונה בשנת 1989 כאשר חברת חשמל אמריקאית החליטה לממן נטיעת יער בגוואטמלה על מנת לקזז את הזיהום שהיא עצמה מייצרת בקונטיקט.
אבל הארוע המכונן הגיע בעקבות פרוטוקול קיוטו בשנת 1997 כאשר המדינות המשתתפות הסכימו לצמצם את פליטות גזי החממה, וכל מדינה לקחה על עצמה הקצאה של מכסת פליטות שהיא אמורה לעמוד בה.
כפועל יוצא של החלטה זו נולד הקונספט של carbon credits, כאשר קפיצת הדרך הבאה התרחשה בשנת 2005 אז הוצג ע״י האיחוד האירופי מנגון ה- cap and trade שעוד נחזור אליו בהמשך…
יש עוד מס׳ ארועים במהלך השנים, אפשר גם לציין את הונאת המאה, תרגיל העוקץ המפורסם של מימרן וחבורתו שהונו את המע״מ הצרפתי על גלגול מכסות פחמן בין מדינות. (ואחד המעורבים נחשף כאשר אשתו זכתה במאסטר שף בישראל).
אבל זו לא מהות המאמר אז נעשה קפיצה קדימה לימנו.
אז איך בדיוק סוחרים בקרדיטים האלה, מי אמון על ״לייצר״ ולחלק אותם, ומי קובע את המחיר של כל קרדיט?
כאן צריך לשים את ההבדל בין שני שווקי קרדיט:
יש את השוק הוולנטרי- VCM
ויש את השוק המנדטורי – CCM
השוק הוולנטרי – VCM – voluntary carbon market כשמו כן הוא, וכל אחד, החל מחברות גדולות ועד לאנשים פרטיים יכול לקחת בו חלק,
איך זה עובד?
ההסבר הבא הולך להיות מאוד פשטני, יש כל מיני דקויות שאוותר עליהם אחרת לא נצא מזה..
אז נתמקד במה שחשוב להבין:
בבסיס יש את הפרוייקטים, שמטרתם ליצור קיזוז פחמני במספר דרכים:
החל מנטיעת יערות או הקמת חוות, וכל יוזמה בסגנון, ועד לטכנולוגיות שמטרתן ללכוד פחמן ולהסיר אותו מהאטמוספרה.
את הוולידציה לקרדיטים שנוצרים כתוצאה מאותם פרוייקטים מקבלים ע״י חברות צד שלישי שמטרתן לייצר סטנדרט ולוודא שאכן מאחורי הקרדיטים המוצעים עומד פרוייקט אמיתי ורציני כאשר לכל קטגוריה יש מתודולוגיה משלה (אנרגיה, תחבורה, חקלאות וכד׳). נכון להיום יש 3 חברות עיקריות ששולטות בשוק הוולידציה.
הקרדיטים עצמם נמכרים ע״ ברוקרים ומפיצים, כאשר המחיר ליחידה מושפע מתו האיכות שהוא מקבל, מהשנה בה נוצר ומעוד גורמים, ולכן טווח המחירים בשוק ה- VCM הוא מאוד נרחב.
החולייה הבאה בשרשרת הם הקונים – חברות או אנשים פרטיים שרוצים לקנות קרדיטים כדי לאזן את טביעת הרגל הפחמנית שלהם. הם עושים את זה ישירות מפרוייקטים מסויימים, או דרך מפיצים וברוקרים.
המנגנון הזה הביא להקמתן של זירות מסחר בהן ניתן לקנות ולמכור קרדיטים, כמו למשל Xpansiv CBL בניו יורק ו- AirCarbon Exchange – ACX הממוקמת בסינגפור.
ויש עוד פלטפורמות וזירות מסחר רבות ברחבי העולם.
הנה סרטון של בחורה עם מבטא מזרח אירופאי כבד שמסביר את כל זה.
במונחי שווי שוק מדובר עדיין בשוק מאוד קטן ובמשך זמן רב גם לא מעניין במיוחד, הוא לא מפוקח ומאוד מבוזר, טווח המחירים מאוד נרחב, ומהעדר חובה חוקית, אז רק חברות בעלות מודעות סביבתית גבוהה או אינדבידואלים שהנושא מאוד קרוב לליבם.
כל זה התחיל להשתנות בנובמבר 2021, כאשר במהלך ועידת האקלים בגלאזגו, הוחלט לאמץ את סעיף 6 של פרוטוקול פריז מ- 2015 שנוגע למכניזם וסטנדרטיזציה של ייצור ומסחר בקרדיטים.
לא נכנס לזה לעומק, אך המומחים טוענים שזה שעתיד לתת בוסט לשוק הוולנטרי והצפי הוא לצמיחה אקספוננציאלית בעשורים הבאים:
טוב, בואו נדבר על השוק היותר מעניין… שוק ה- Compliance Carbon Market – CCM
זהו למעשה השוק העיקרי שנגזר מאותו פרוטוקול קיוטו.
מידי תקופה כל מדינה שאמצה את המנגנון, מקבלת את הקצאת הקרדיטים שלה, ובהתאמה, היא מקצה הלאה לחברות תחת תחום שיפוטה. ההקצאה פר חברה משתנה לפי גודל החברה, תחום הפעילות, וגורמים נוספים.
החברה שקיבלה הקצאה יכולה להסתפק במה שקיבלה, למכור לחברות אחרות את ההקצאה הנותרת שלה (אם יש כזו), או לקנות מחברות אחרות ופחות מזהמות את יתרת ההקצאה שלהן.
במאמר מוסגר, כאשר טסלה הפכה ריווחית לראשונה, אחד הטיעונים שעמדו כנגד קבלתה למדד ה- s&p500 היה שהרווח נובע ממכירת carbon credits ולא מפעילות הליבה של החברה. לכן, לקח עוד כמה רבעונים עד שהחברה הפכה לריווחית מהסיבות הנכונות והתקבלה למדד.
נחזור לעניינו,
כאן כבר מדובר בשוק מפוקח, בו כל החברות מחוייבות לקחת חלק. (חברות החל מרמה מסויימת). בנוסף, חברה רשאית גם לקנות קרדיטים בשוק הוולונטרי, אך שם כאמור לא כל הקרדיטים מוכרים או מתוקפים באותה רמת איכות.
נכון להיום יש 3 בורסות מפוקחות למסחר בקרדיטים הללו, אחת בקליפורניה, אחת בחוף המזרחי ואחת באיחוד האירופאי, (ומתוכנן גם בסין בקרוב).
והנה שוב אותה בחורה עם מבטא מזרח אירופאי כבד שמסתבר שממש מבינה בזה, מסבירה את כל מה שרשמתי פה (רק הרבה יותר טוב).
אז למה השוק הזה הרבה יותר מעניין?
קודם כל הוא הרבה יותר גדול ומוערך בכ- 270B$ לעומת 0.5-1B$ בשוק הוולנטרי, אבל מה שהופך אותו לעוד יותר מעניין זה מנגנון ה- cap and trade.
נכון דיברנו על הקצאה שכל חברה מקבלת מהרשות שמפקחת עליה ועם זה היא צריכה להסתדר? אז זה המנגנון המדובר.
כמות הקרדיטים מוגבלת, ולא רק שהיא מוגבלת, כדי לספק לחברות תמריץ למצוא פתרונות ירוקים, ה- cap יורד מידי תקופה.
עד לאחרונה זה לא ממש הטריד יותר מידי, כי מחיר הקרדיטים היה כזה, שחברות שהזדקקו, העדיפו לקנות קרדיטים מחברות או מדינות אחרות, מאשר להשקיע במציאת פתרונות אחרים. אבל עם הזמן, וככל שההקצאה יורדת וכמות הקרידטים פוחתת, כך המחיר שלהם עולה, עד שיגיע השלב בו זה לא יהיה כלכלי לחברות לקנות עוד קרדיטים, והן יעדיפו להשקיע את הכסף במציאת פתרונות ברי קיימא – אגב, קרדיט סוויס הוציאו בתחילת השנה דו״ח די מקיף בנושא (קישור בסוף השרשור) ובו, בין השאר, הם טוענים שהמחיר צריך להגיע ל- 250 כדי באמת להוביל למצב של net zero.
עוד הם טוענים (וזה בהחלט מעורר מחשבה) שהמצב יוביל ל- Greenflation, כלומר, ככל שמחיר ה – carbon יעלה, כך יעלה גם מחיר הנפט והגז מכיוון שהחברות המפיקות יצטרכו לשים יד על עוד קרדיטים, מה שבעצם ייקר את התהליך. – וזה נאמר בלי קשר למצב כרגע מול רוסיה.
עכשיו, אם אתם עדיין חושבים שמדובר באיזה אירוע קיקיוני ולא ממש מחייב, אז מעבר לדוגמה של טסלה, החברות הגדולות בעולם כבר נערכות לזה מבעוד מועד, ובשנים האחרונות החל מעין מרוץ חימוש לרכישת קרדיטים והשתתפות בפרויקטים של offset, מתוך הבנה שלא ירחק היום וגם בארה״ב זה יהפוך לחלק מהמאזן של כל חברה.
הנה רשימה חלקית ביותר של חברות שקנו קרדיטים בשנים האחרונות, ומעורבות בפרויקטים של offset
אוקי,
אז אחרי שהבנו באופן (מאוד) כללי מה זה carbon credit ואיך השוק הזה עובד, הגיע הזמן לדבר על איך משקיעים בזה?
יש מס׳ אפשרויות:
- להירשם לאחת מאינספור הפלטפורמות וזירות המסחר שפעילות בשוק הוולונטרי, ולקנות שם קרדיטים בתקווה שמחירם יעלה ותוכלו למכור את זה חזרה במחיר גבוה יותר. כמובן שכאן צריך להבין היטב מה קונים בהתאם לוולידציה, ולקחת בחשבון שגם יש תרמיות כיאה לשוק מבוזר ולא מפוקח
- להשקיע בחברות שמשקיעות בתחום בעצמן, אם זה בפרויקטים שמייצרים קרדיטים, בהשקעות בחברות אחרות שמפתחות טכנולוגיות קשורות, ובכל מה שקשור kמה שנקרא CCM – Carbon Capture Machine.
חברה כזו למשל היא Carbon Streaming Corporation – אם כי התוצאות שלה עד היום לא כאלה מזהירות.
- בשנה שעברה הושק ה- etf הראשון שמחקה את מחיר הקרדיט, $KRBN המייצר תמהיל מחיר חוזה עתידי של יחידת קרבון קרדיט כפי שנסחר בבורסות המפוקחות ומהווה דרך נוחה לעקוב אחר המחיר. עכשיו לפני שתגידו לי קונטנגו – (מנגנון גלגול החוזים שנוגס משמעותית מהתשואה), אז בשונה מסחורות אחרות, אין כאן באמת עלויות אחזקה ואחסון, החוזה הוא דיגטלי, ולכן עלות גלגול החוזים היא זניחה לעומת סחורות אחרות. – נכון להיום זו נראית לי הדרך העדיפה.
- גם שוק הקריפטו לא נשאר מאחור, וכרגע מוצעים בו מס׳ טוקנים שמתיימרים לעקוב אחר מחיר הקרדיט ואחר פרוייקטים של offset, אחד מהם הוא mco2 – גם זה לא ממש נחל הצלחה בינתיים ואני ממש לא לוקח אחריות על הדבר הזה.
אגב, גם השקעה בטסלה היא סוג של חשיפה לתחום, רק בדוח האחרון הם פרסמו שהכניסו קרוב ל- 680m$ ממכירה של קרדיטים. מניח שחברות בעלות אופי פעילות פחות מזהם, יכולות לעשות יופי של כסף מהדבר הזה.
עוד רעיונות יכולים להגיע מהזוית של חברות השייכות לתעשיית ה- Environmental and Facilities Services
מי שרוצה להתעמק, מצרף את הדוח של קרדיט סוויס שיצא ממש השנה שגם כולל בסופו פירוט של התעשיות שלדעתם ירוויחו ממחירי קרבון גבוהים.
כמובן, אין לראות באפשרויות אלו ייעוץ או המלצה.
לסיכום,
מדובר בתחום יחסית חדש ולא כ״כ מוכר, אם כי בשנה האחורנה הוא מתחיל לצבור עוקבים ולייצר עניין והייפ.
נתתי כאן מבט יחסית שטחי ודילגתי על לא מעט נושאים, אבל אני מקווה שזה מספיק בשביל הכרות ראשונית. מקווה שהיה מעניין, ואם למדתם משהו חדש, אז מוזמנים להגיב ולשתף. (וגם אם לא).
