חשבתם שהביטקוין והבלוקצ'יין זו המצאה של השנים האחרונות? אז תחשבו שוב…
מה אם אגיד לכם שהקונספט של פרוטוקול ציבורי ומבוזר זו לא המצאה של סאטושי נקאמוטו אלא קונספט שהשתמשו בו כבר לפני מאות שנים בחלק נידח של העולם?
אז הנה הסיפור על אבני הריי (rai) ששימשו כמערכת הפיננסית של בני האי יאפ (yap) מקבוצת האיים של מיקרונזיה, ולמעשה נוהלו ממש כמו שהביטקוין מנוהל בימנו. למשך מאות שנים וממש עד תחילת המאה ה- 20.
אבני הריי הם למעשה דיסקים עם חור במרכזם, שנכרו וסותתו מאבן גיר, ושימשו כ-curency של בני האי יאפ והאיים השכנים. הדיסקים יוצרו במגוון רב של גדלים, החל מדיסקים קטנים בגודל של מטבעות כפי שאנו מכירים היום, ועד לדיסקים ענקיים בגובה של 3 מטר ויותר ובשקל של כמה מאות ק״ג.
ככל שגדול יותר כך בעל ערך רב יותר, והם שימשו את בני המקום כאמצעי להעברת תמורה בגין כריתת חוזים (חתונות, הסכמי פוליטים, כופר ולעיתים נדירות גם תמורת מזון)
כיאה לאזור ולתקופה, האגדות אודות המקור שרדו רק בע״פ בשפת בני המקום. אחת מהן מספרת על קבוצה של דייגים שנסחפה עקב סופה לחופי האי פלאאו המרוחק כ- 400 ק״מ מיאפ, ושם נתקלו לראשונה באבן הנוצצת, אותה הביאו בחזרה לאי שלהם. האבן הנוצצת שלא הכירו לפני, קסמה לבני המקום, והפכה למשאב יקר עבורם.
כדי לכרות את האבן, היו יוצאות משלחות של עשרות אנשים למסע בן מאות קילומטרים שנמשך על פני כמה שנים לאזור האי פלאאו, שם כרו וסותתו את אבן הגיר באמצעים פרימיטיביים ללא כלי ברזל. רבים גם לא חזרו מהמסע המסוכן והמפרך.
גם לשנע את הדיסקים העצומים לא היה עניין פשוט. הם היו גדולים וכבדים, והסירות הפרימיטיביות לא יכלו לשאת את המשקל הכבד. לכן, התקבעה צורת הדיסק עם החור באמצע, דרכו נהגו לנעוץ גזעי עץ גדוליםו להשליך אותם לים בשאיפה שעם הזרמים הנכונים הדיסקים יגיעו ליעד בשלום.
זה כמובן גרם גם לאובדן של לא מעט דיסקים.
השילוב הזה, של נדירות האבן, הקושי בכרייה שלה, המחיר שזה עלה בזמן, חיי אדם ומשאבים, וגם האתגר בהובלה שלהם חזרה ליעד, הפכו אותם לבעלי ערך רב כ״כ עבור בני המקום.
עכשיו,
סיפור נחמד אתם אומרים לעצמכם, אבל איך זה בדיוק קשור לביטקוין?
אז הנה אני מגיע לזה:
מכיוון שהדיסקים הללו היו ענקיים, ברגע שהניחו אותם במקום מסויים, לרוב הם נשארו שם.
מה שאומר, שאם משפחה מסויימת העבירה את הבעלות למשפחה אחרת בעקבות אירוע כמו חתונה, הדיסק עצמו לא עבר איתם.
אז איך בדיוק ידעו לשייך את הדיסק לבעלים שלו, להעריך את השווי שלו, ולתעד את ההיסטוריה שלו?
בעזרת פרוקטול ציבורי
למה הכוונה?
כשבני המקום ישבו בלילות סביב המדורה וסיפרו את המיתולוגיה שלהם ושאר הצ׳יזבטים, הם גם העבירו את המידע הפיננסי למי שייך כל דיסק, מה הערך שלו, באיזה מעמד הוא הועבר, וכמה ידיים הוא החליף לאורך השנים…(ההיסטוריה של כל דיסק גם תרמה לערך שלו). כך הידע הזה הועבר מדור לדור והיה לנחלת הכלל – או אם תרצו, מערכת פיננסית ציבורית ומבוזרת.
אגדה אחת מספרת על דיסק שניסו להעביר משבט אחד לשבט אחר מעבר לנהר, אך המבצע כשל והאבן שקעה לתחתית הנהר.
השבטים התכנסו והחליטו שאין טעם לנסות ולחלץ את הדיסק, וגם אין סיכוי שיצליחו, אבל מה זה משנה, כולם יודעים שהוא שם נח על קרקעית הנהר, כולם יודעים למי שהוא שייך ומה הערך שלו, ולכן ניתן להמשיך ולהשתמש בו באמצעי סחר או store of value.
יש גם תמונה להמחשה:
למעשה, מה שאנו רואים כאן זה פרוטוקול ציבורי, ושקוף, שעליו נסמכה כל המערכת הפיננסית של תושבי המקום למשך מאות שנים. לא היה אדם אחד, משפחה אחת או מועצת זקנים שניהלה את המערכת הפיננסית.
השקיפות והציבוריות היו הכרחיות גם לאבטחה של העושר וההון של כל משפחה, מכיוון שלא היה טעם לנסות לגנוב או להעביר את הדיסקים ממקום אחד לשני, כי לא משנה איפה הם היו, כולם ידעו למי זה באמת שייך ולא ניתן היה לעשות בהם שימוש אחר…
וכך זה התנהל במשך כמה מאות, עד ש….האירופאים הגיעו במאה ה- 19.
עכשיו, זה לא שהם הרסו את האבנים או כפו על המקומיים מטבע אחר, הם פשוט ציידו אותם בכלי עבודה חדשניים יותר עשויים מברזל, ובספינות גדולות ומתקדמות יותר, מה שהקל מאוד על מלאכת הכרייה והשינוע.
לכן, בשונה מביטקוין בעל המלאי המוגבל, החשיפה לקידמה הובילה להצפה של דיסקים חדשים, מה שהוריד מאוד את הערך שלהם – אם תרצו הדפסת כספים .
למרות זאת, הדיסקים עדיין היו בשימוש עד ממש תחילת המאה ה-20, ועד היום ניתן למצוא ברחבי האי יאפ לא מעט דיסקים ענקיים שעומדים בין סבך הג׳ונגל כעדות למערכת הפיננסית המבוזרת הראשונה בהיסטוריה.
אגב, אם חשקה נפשכם באבן ראי, אז במכירה פומבית בשנת 2015 נמכרה אחת, לא גדולה במיוחד, במשקל של 20 ק״ג ב- 14,000 דולר.
